היכל התרבות, כשמו כן הוא, היכל של פולקלור, פיינשמקריות וקהל מעונב, כל הדברים שאתם מחפשים כשאתם באים לערב שבמרכזו יין מעולה, "מינגלינג" ו"פינגר פוד". אז על אף שאני מחזיק מעצמי כפיינשמקר בכל תחום אלכוהולי אליו אני נכנס, החיבור שנעשה בין הבירה למיקום התערוכה איננו טבעי לי. כשזה מגיע לבירה שלי, תנו לי דם (של המבשל) יזע (שלי) ודמעות (של שמחה), לצד כוס של חצי ליטר וקערית של זית סורי דפוק.

ועכשיו לבירה, הגבירה שלשמה התכנסנו
התערוכה הייתה תצוגת תכלית של התוצרת המקומית וגם של הבירות המיובאות למינן, הישראליות נקטו בטכניקה מקומית מוכרת של טילים מדויקים בדמות של הברזים (או הבקבוקים) המוצלחים באמת של המבשלה ואילו היבואנים הציגו פצצות במשקל טון בדמות דוכנים ארוכים חמושי ברזים ומשופעי מוזגים מיומנים (גם אם לא תמיד מביני עניין).

המטרה: להכיר כמה שיותר בירות חדשות. הדגש מושם על האיכות וזו גוברת על הכמות, לפחות עד השלב שבו התחלתי לאבד את הספירה ובלוטות הטעם שלי הותירו אותי לבד במערכה.

פרדס-חנאית שאפתנית
את הסיפתח (סִיפְתָּח - הפעולה העסקית הראשונה ביום) עשיתי במבשלת "שבט" הצעירה מפרדס חנה, מבשלה שממש לא קופאת על השמרים, תרתי משמע, ושלצד הבירות המעניינות שהציגה בתערוכה עובדת בימים אלו באדיקות על זיקוק של וויסקי מקומי בסטנדרטים המקצועיים ביותר - Brewstillery.

היה כיף לפתוח את הערב עם ההתלהבות המדבקת של יותם מהמבשלה, לשתות שתי בירות ייחודיות ה Wee Laddie (אייל סקוטי) ו Ice Mann  (הלס לאגר), שתיהן פחות מוכרות בארץ ואנשי המבשלה אפילו טוענים כי אלו שני סגנונות שקיימים רק אצלם על המדף (בחרתי להאמין להם ולא לבדוק). האייס יותר כשותית ויש בה קצת פחות טעמי מאלט מוורסיות מקבילות שטעמתי בחו"ל, אבל מרגישים שהושקעה המון מחשבה מאחורי כל פרט בבירות ובמיתוג ולנו נותר לחכות שיפתחו את מרכז המבקרים שהם עומלים עליו בימים אלו.

ביקוש גובר על היצע
למרות שנשבעתי שלא להיצמד למוכר והאהוב, לא הצלחתי למנוע מרגליי לנוע לעבר הדוכן של "עמק האלה", אך בעודי עומד שם ומחכה בשקיקה לכוס מרווה של ה "טריפל הבלגית" אותה אני מחשיב לאחת הכיפיות שיש בישראל, גבר הצמא והייאוש שבהמתנה בתור הארוך על הרצון ללגום את הבלגית הנאווה ורגליי נשאו אותי לדוכן הבא.

מזיגה זה כל הסיפור
בקצה המערבי של הקומה עמד לו דוכן גדול מימדים של חברת פרוטרי, ככל שהתקרבתי אליו הבנתי שלא אצליח לטעום את כל מה שיש ליציע המערבי להציע לי ושאולי עדיף לי לדגום משהו מהרפרטואר המרשים, אך החלקי לחלוטין של פרוטרי (חסרו לי במיוחד האמריקניות המעולות של מבשלת Rogue ואלו הגרמניות המהוקצעות של Rigegele), ובכך לצאת ידי חובה. וויתרתי מראש על ה "Stiegl" הקלילות, על מבחר ה IPA של ת'ורנברידג' ואפילו על הבירות הכיפיות של הדובים, כל זה לטובת שתי בירות פירותיות וחמוצות מבית היוצר של מבשלת דה ברבנדר הבלגית. הפטרוס Aged Red שתמיד "באה לי בטוב" הייתה עצובה וקצת שטוחה, נמזגה בצורה שלא הוציאה ממנה את המיטב, אך עדיין עשתה את העבודה כשנתנה ארומות בולטות של פירות יער טריים וטעמים חמוצים ועדינים בחלל הפה. אחותה ה Sour Passion Fruit, שהובאה כמהדורה מוגבלת לכבוד התערוכה, התיישנה בחביות עץ אלון וקיבלה בוסט של מיץ פסיפלורה לפני הביקבוק, הציגה פרופיל טעם מרענן וקליל, עם אפטר טייסט ארוך ונעים.

הדוכן הזה הדגים לי פעם נוספת שתי אמיתות שאני אוחז בהן מזה שנים, האחת, אין תחליף לאהבה אמיתית למה שאתה עושה/מוזג, מרגישים את זה בהגשה, בהסברים ובפה.
השנייה, לכל סגנון בירה יש מצב רוח שמתאים לו. בירת למביק מסורתית היא ההוכחה הניצחת לכך.

העתיד כבר כאן

צילום: עמוס שיפמן

בשלב הזה כבר נשברתי לחלוטין וזנחתי את העיקרון שקבעתי לי לפיו עליי לשתות רק בירות שלא הכרתי... ואין יותר מתאימה לגרום לאדם לזנוח את עקרונותיו ממבשלת ברודוג המגניבה והחדשנית. Brew-dog הסקוטית מותחת בלי הפסקה את גבולות עולם הקראפט עם בירות משוגעות, עתירות לבתי משפט לגבי מידות מזיגה ומכירת מניות לשתייני בירה אדוקים וכל זה בלי להיראות "מתאמצת" אפילו לרגע אחד.

ה "Elvis Juice" נמזגת לכוס שלי על ידי מכונת מזיגה אנושית שהובאה על מנת לעמוד בלחץ הצפוי של ההמון המשולהב שצובא על עמדות הדוכן לכל אורכו של הערב, האף שלה מהמם וכל הסינוסים שלי מתמלאים בניחוח נעים של אשכולית אדומה והטעם מצוין, טעם של בירה שמבשלים אנשים שיודעים מה הם עושים.

משם צעדתי אל הדוכן הצמוד, גם הוא של חברת ה"כרם", שאכלס את מבשלת Mikkeler שמקורה בדנמרק. אם אתם שואלים את עצמכם מדוע אני כותב "מקורה"? אומר לכם שזמן לא רב לאחר לידתה של המבשלה היא קיבלה החלטה להפוך למבשלה "צוענית" (מבשלה המבשלת את מתכוניה במבשלות חיצוניות, קופצת ממקום למקום) על מנת לעמוד בביקוש לתוצרת שלה, שיתוף הפעולה הזה יצר מעל ל 800 בירות שונות ו 1,800 בישולים ייחודים, ביניהם אלכסנדר "גרין גולד" המקומית שלנו. שתיתי את ה Chipotle Porter (הפורטר למי שלא יודע הינו אביו של הסטאוט) שהייתה הצלחה כבירה, מלאת טעמים ואופי ואת ה Stick a finger in the soil החביבה והכשותית במשורה.

שתי המבשלות האלו שברו כל מוסכמה והפכו את עולם הבירה לחדשני ועתידני - העתיד כבר כאן.

חביבת הקהל
בירת "איפשי" (למרות שהנחתי שזה שם של פרבר של קנדהאר, מסתבר שבכלל מדובר בכינויו של אחד מחברי המבשלה) מוצגת כבירה כפרית ומעלה בזיכרוני את השיר הידוע "וביניהם" שבעצם מספר על המפגש של חברי הילדות מכוכב השחר לאנשי העיר הגדולה בקומת האמצע של היכל התרבות. שתי בירות כיפיות, לא יומרניות (כיאה לבירות כפר מסורתיות) ובעיקר מאוזנות בצורה מרשימה. הראשונה, "סטאוט שיבולת שועל" בתוספת דבש וטקילה, אעיד כי בשיבולת השועל והדבש הצלחתי להבחין בטעימה ואילו לגבי הטקילה פיתחתי תאוריה שחמשת החברים צרכו אותה תוך כדי הבישול ושכחו לערות ממנה לקדירה. אחרי ששתיתי את השנייה, "חיטה בלגית" בתוספת שיבולת שועל וחליטת פירות, הגעתי לשתי מסקנות: 1. בכוכב השחר יש כמות לא מוסברת של שיבולת שועל. 2. איזה כיף ש"איפשי" שילמו את עלות פתיחת הדוכן בתערוכה ונתנו לנו הזדמנות להכיר אותם. אני מאמין שהנקודה השנייה היא הסיבה העיקרית שרוב חובבי הבירה המושבעים הולכים לאירועים האלו - להכיר ולתת כבוד למבשלות הקטנות שגדלות אצלנו בחצר האחורית.

הפתעת הערב
לכתוב את המילה הפתעה על מנת לתאר בירה מוצלחת מבית "שפירא" זה מעט משונה, אך משונה אף פעם לא עצר אותי. מבשלת שפירא נכנסה לחיינו עם סדרת הפרסומות המעולה "שפירא - בירה לכולם" בבימויו של וניה הימן הירושלמי המעולה (גילוי נאות: אני מכיר אישית את הבחור והמילה מעולה לא מגרדת את השטח, תחפשו ביוטיוב) ומאז עושה עבודת קודש עם בירות מדויקות (מי אמר Pale Ale?!), כיפיות ומלאות אופי. אז אחרי שהסברתי מדוע לא אופתע לשתות בירה חדשה של שפירא ולגלות שהיא מעולה, אומר שבירת ה Strong Sour שלהם מצליחה להפתיע בכל זאת. הבירה המסחרית השנייה בישראל מצליחה להנגיש סגנון סייזון בלגי חמוץ בצורה מצוינת. ראש קצף יפה ויציב, ריח: דרושה פה הסתגלות, אך מה שמתחיל קצת קשוח, הופך להיות חמצמצות נעימה שאיננה נמנית עם ההארד-קור של הסגנון, טעם: לקטי נעים, חמיצות עדינה (לא כמו זו של היוגורט) מרירות עגלגלה שנותנת סיומת נהדרת לבירה אדירה. תהליך בריאתה של הבירה מרתק כשלעצמו, אך אני מוגבל במילים פה, תעשו גוגל.

החברתית

צילום: עמוס שיפמן

באופן סימבולי ובמהדורה מוגבלת תחת כנפי תערוכת Beers, תרמה מבשלת "שפירא" בקבוקים של ה Pale Ale הנפלא שלהם שכוסו בתווית של עמותת "שורשים" שפועלת להעניק חום, תמיכה ואהבה לניצולי שואה. ימים ספורים לפני יום השואה, עמותת שורשים הרימה את הנס של אותם ניצולים שהולכים ומתמעטים בכל שנה והכנסות הדוכן הנפלא הזה (בניגוד לשאר דוכני התערוכה, טעימות בדוכן זה עלו כסף) הולכות ישירות לרווחתם של נתמכי העמותה. Money well spent, בשומעי את הפעמון שפעילי העמותה צילצלו בו בכל פעם בה נתרם כסף על ידי אחד הנוכחים, קיוויתי שהצלצול הזה ייכנס לליבם של האנשים השומעים אותו ויזכיר להם לפעול על מנת לשמר את העבר ולחבק את נושאי כליו הנותרים.

המאכזבת
הפינה הזו לא מוקדשת לבירה שעמדה במרכז הערב, אלא דווקא לבני הלוויה המסורתיים שלה - הנשנושים. עובדה אחת מאכזבת שחוזרת על עצמה (כמעט) בכל אירוע כזה היא מבחר האוכל ועממיות המחירים שלו. אין סיבה שלערב כזה מושקע ולטובת הקהל המדהים שגדש את מסדרונות ההיכל לא יינתנו פתרונות נגישים ומספקים לצד הבירות שנהרו לקיבות המבקרים במהלך הערב. הדוכנים היו מעטים, המחירים בשמיים והמבחר מצומצם מדי (אפילו לא בדקתי אם היו פתרונות לקהל חובשי הכיפה).

רבים מהאנשים ששוחחתי עימם קבלו על כך ואני מאמין שזה חלק מהמוצר השלם ודגש רציני צריך להיות מושם על כך בשנה הבאה כדי לספק חוויית שתייה מהנה ואיכותית.

נגיעות נוספות
* בירה נצרת מציגה שתי בירות (בראון אייל ואמריקן ויט) חביבות וצעירות, מעניין יהיה לפגוש אותם בעוד שנה - שנתיים אחרי שיעברו קצת קילומטראז'.

* Why Not - מכמה סיבות. אחד משני דוכנים שמציגים קוקטייל מבוקבק על בסיס בירה. המהפכה האמריקנית עושה את דרכה אלינו ואני נתפסתי לא מוכן. הטעמים חביבים, טיפה תעשייתיים אבל הצלחתי לדמיין קהל יעד למשקאות כאלו ונראה אם הרעיון יתפוס. אומר רק שלא הצלחתי להתנתק מהטעם של הפנטה האקזוטית שהשתלט לי על הפה ולא איפשר להבחין בטעמים ותחושות אחרות.

* Pack 6 (גיבורי העל) - אינני יודע את שמו ואפילו לא קראתי קומיקס אחד בו הוא הופיע, אבל אין לי ספק שהכוח המיוחד של הבחור החביב עם החליפה הצהובה-כחולה המוגזמת היה למשוך קהל לדוכן שעמד מאחוריו. "אולטימטוס" בירת Amber Ale שהגדרתי במשפט אחד "גיבור-על חלשים", אמבר אייל שלא מצטיין באף אחד מתכונותיו, קצת למל"ם.

* SMaSH - single malt and single hop בירה ייחודית בסגנון IPA שמשתמשת בלתת ובכשות ייחודיים, הייתה מאוד כיפית ונעימה לשתייה, טעמים מורכבים אבל בלי הבעיטה לפנים שבירות IPA יודעות לתת עם כשות קולמובוס שלא השתלט על החיך.

* שניצר - בירת דוחן גרמנית, בירה ללא גלוטן אחת מיני רבות שעושות עלייה לארץ הקודש בשנים האחרונות. לא שתיתם בירת דוחן מימיכם? תהיו מוכנים למתיקות חזקה ומורגשת מאוד, תחליף בירה למי שצריך או מחפש כזה, טעמתי טובים ממנו לאורך השנים ובמיוחד כאלו שמבשלים "חיקוי" יותר טוב של המשקה המקורי.

היו גם בירות בוטיק יפניות ורוסיות וכמה דוכנים שלא הספקתי לבקר לפני השלב בו מזגתי לעצמי חצי כוס מהקולר תוך כדי שאני עורך רישומי טעימה לגבי המשקה שבידי, אך אני מאמין שכבר כתבתי מספיק לביקורי הקצר.

לחיים!!